בן רבקה ושמעון. נולד ביום ט"ו באלול תשי"א (16.9.1951) בחיפה. אח לליאורה, חגית וסמדר.

רק שנים מעטות חלפו מאז תום מלחמת העצמאות ועד שנולד יעקב, "צוציק" בפי חבריו; "The Prince of Wales" ("נסיך ויילס", יורש העצר) כפי שכונה לא אחת בין בני המשפחה, והיו אלה שנים לא פשוטות שבהן התמודדו הוריו עם ניסיון למצוא נתיב חזרה לחיים: אביו החלים מפציעה ואימו התאבלה על אובדן אחיה, טוראי משה דנינו שנפל בקרבות לשחרור הנגב ב-1948. יעקב קיבל על עצמו מגיל צעיר את התפקיד להצחיק ולמלא שמחה בלב מקורביו וסובביו, וגדל להיות ילד ונער מלא אנרגיה ושובב – הליצן שבחבורה, חובב מתיחות וחביב הבנות.

את לימודיו עשה בבית הספר "ליאו באק" (כיום: מרכז חינוך ליאו באק), היה פעיל בתנועת הנוער "הצופים", ושיחק בתיאטרון הנוער החיפאי "סדנא" מייסודו של הבמאי אברהם קלינגר. לצד כל אלו, במכתבים הרבים ובשירים שכתב לאורך השנים לבני המשפחה ולחברים בכישרון רב ובכתב יד מיוחד במינו, ניכרים גם רגישותו הרבה ולבטיו.

ערב גיוסו לצבא כתב את השיר "לבטים": "שם היכן שהכול ישנו / אך בעצם אין כלום / שם במקום הרחוק ההוא / שהוא קרוב כל כך לסוף / אין רגל אדם משגת / אין לב אדם יפעם בו / כי אחרי הכול יש שם / הכול, אך בעצם אין כלום / על כן אשאל את עצמי / מדי פעם בפעם / לאן בן אדם / לאן תרוץ כל ימי חייך / חשוב לרגע והיווכח / שבכל אופן ומכל מקום / אולי יש הכול מכול / אך בעצם אסור לגעת / בזה..."

יעקב התגייס לצה"ל ב-3 באוקטובר 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, והוצב בחיל השריון. אחרי תקופה כאיש צוות טנק יצא לקורס מפקדים, ומשסיימו שירת כמפקד טנק בחטיבה 7 ("עוצבת סער מגולן") – חטיבת שריון סדירה בפיקוד הצפון.

לאחר שחרורו התגייס לצי הסוחר הישראלי; בתחילה כימאי פשוט, ובהמשך הוסמך לקצין ימי. הים, שכחיפאי היה חלק בלתי נפרד מחייו, אפשר לו לפרוץ גבולות, לראות ולחוות את העולם הגדול מחד גיסא, ומאידך גיסא לארגן ולבנות את חייו במסלול של עצמאות כלכלית ורווחה. באחד ממכתביו כתב להוריו: "אתם תדאגו לבנות ולכם ואני אדאג לעצמי..."

אלא שמלחמת יום הכיפורים, שפרצה ב-6 באוקטובר 1973, קטעה את תוכניותיו. מייד עם פרוץ הקרבות חבר לגדוד המילואים של חטיבתו, ולחם בקרבות העקובים מדם ברמת הגולן כמפקד טנק. ביומן מלחמה שניהל כתב: "יום שבת, 16.10.1973. באור ראשון יוצאים בציר צין לכיוון כפר קסעי. מקבלים דיווח ממודיעין על חטיבה עיראקית שעומדת להגיע, מחכים, מזהים את לובשי הפיג'מות במרחק כשלושה קילומטרים כשהם על מובילים. נעים לקראתם ומתחיל המטווח. משמידים אותם אחד אחרי השני – עשרות מדורות. חיל האוויר מצטרף לחגיגה. בערב שומעים בחדשות שהשמדנו שמונים טנקים. איך הם יודעים? בערך ב-10:00 מתחילה הסתערות על כפר קסעי. המחלקה שלנו מובילה דהירה של חמישים קילומטר לשעה על הכביש. גלזר מזהיר אותנו ממארבים של מטעני צד על הציר. אחרי כמה דקות חוטפים מטען בצד. איתן נפגע מריקושטים ומנסה לחבוש את עצמו. בצד הדרך עומד חייל סורי, מכוון אלינו 'בזוקה'. איתן לא מגיב. אני מנסה להגיע ל-0.3 ולא מצליח. ה'עוזי' במִתקון שלי יורה את כל המחסנית לכיוון ומשכיב אותם. איתן מחייך ומתאושש..."

לחברו הטוב, שלא נמצא בארץ, כתב בגלויה מן הקרבות: "בניגוד לכל הציפיות חשבתי שארגיש אחרת, אבל רצתי קדימה כמו כולם. אינני יודע איך היה אצלך אבל אצלי היה קשה, מחורבן, ולבסוף עצוב מאוד."

לאימו כתב: "אימא יקרה! מקווה להיות בבית לפני שגלויה זו תגיע. במידה ולא אז רק דרישת שלום חמה. בינתיים מרגיש מצוין, הרבה יותר רגוע ופחות מיואש. מסתבר שאם התגברנו עליהם, נוכל גם לתנאי החורף הקשים פה מאוד. לכן אל תדאגי. אני בסדר."

ולאחותו הקטנה, רק בת שמונה אז, שלח גלויה מיוחדת במינה: "שלום סמדר יקרה! שמחתי מאוד לקבל את מכתבך היפה ואני נורא רוצה כבר לחזור הביתה. פה נורא קר ויורד גשם וקצת שלג, אבל אני נשאר כי אני וכל החיילים שומרים עליכם שתוכלו ללמוד היטב ולהיות ילדים טובים. כתבתי לך ולכל הילדים שיר קטן: 'הביטי סמדר הסתכלי למרום / ראי שם מלאך הקורא לשלום / הוא מביא בשורה לילדי האומה: / לא תהיה עוד מלחמה / לא יהיו עוד גבולות / והשמש תזרח / ונוכל לשחק עם ילדי המזרח / הביטי שוב, שם רואים כוכבים, / נשמות טהורות של חיילים גיבורים.' המון נשיקות, יעקב."

בשוך הקרבות שוב כתב לחברו: "כן חבר, זה קרה. גם אני השתחררתי. נפלה בחלקי הזכות המפוקפקת להימנות עם הגדוד האחרון שהשתחרר ושירת מאז אוקטובר, סך הכול מאתיים ושניים ימים קשים. קשה עדיין לתפוס את מה שעבר ואת משמעות התקופה ה'הרואית', וצריך למרות הקשיים לחזור להרגלים הישנים... תכלס אינני מוצא את עצמי, אני פוחד ממלחמה נוספת. אינני דואג לשלמות הפיזית של המדינה. לא יצליחו להשמידנו! אבל אני – אני עלול להיות בין אלפיים הגיבורים המתים של הפעם הבאה וזה מפחיד ומתסכל..."

עם חזרתו לאזרחות שב יעקב לצי הסוחר ויצא שוב להפלגות ארוכות כשהוא משמש קצין שני על האונייה "אפרסמון קור" – אוניית קירור שזה מקרוב נבנתה במיוחד בעבור צי הסוחר הישראלי במספנה בנורווגיה – אך לא לפני שהשלים ושיפר את ציוני הבגרות שלו ועשה את כל שנדרש כדי להתקבל ללימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, מתוך כוונה לשלב את אהבתו לים עם עבודה כעורך דין.

באחת מהפלגותיו כתב לאימו: "יש לי הרגשה, אימא, שאת קצת מתוחה. אל תשכחי שחוט המשי הדק מחובר גם אליי ואני – לא פחות ממך – חש כל תזוזה. אז למעני, הבטיחי לי לדאוג שהכול יהיה שקט בבית ואז אדע שאני יכול לדאוג לעצמי ולא רק לכם..."

בשנת 1976, עם תחילת שנת הלימודים באוניברסיטה, נפרד מן הים, חיפש ומצא שלוש עבודות – "עם נתינה" – לדבריו, שאפשרו לו להיות סטודנט עצמאי: הדריך חבורות רחוב בשכונת התקווה בתל אביב; הכין סטודנט עיוור, נכה צה"ל, לבחינות בגרות, ומתוך שהאמין כי כמשפטן לעתיד עליו להכיר את כל צידי החוק, התגייס למשטרה כשמ"ם (שירות משטרתי מיוחד) ליחידה מיוחדת של יוצאי יחידות קרביות שסופחה ליחידה ללוחמה בטרור. סיפר מפקד משטרת כפר סבא: "מייד לאחר שחזר מחו"ל הוא התייצב ביחידה והודיע: 'אני מוכן לפעילות!' הוא נראה כטיפוס צברי, בחור חסון, נאה, שטני עם נמשים, נחמד. חברהמ'ן כזה שמסתדר יפה בכוחות עצמו."

בשבת 11.3.1978 הגיעו אחד-עשר מחבלים של ארגון ה"פַתְ"ח" בסירות גומי אל חוף קיבוץ מעגן מיכאל, שלושה ימים לאחר שיצאו מנמל צור שבלבנון בספינת שילוח. בעלותם על החוף, בסמוך לבריכות הדגים, רצחו צלמת טבע שצילמה במקום, והמשיכו בצעדה לעבר כביש החוף. שניים מהמחבלים חטפו מונית שחלפה בכביש והתקדמו לכיוון תל אביב, ושאר המחבלים חטפו אוטובוס של חברי "חוג המשוטטים" של "אגד" ובו עובדי החברה ובני משפחותיהם שחזרו מטיול, והורו לנהג לנסוע לתל אביב. במהלך הנסיעה כפתו את ידי הגברים וירו מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. ליד מחלף אולגה חברו למונית החטופה, העלו את כל נוסעיה לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה. משהבחינו באוטובוס "אגד" נוסף שניסה להימלט מהם השתלטו גם עליו וצירפו את נוסעיו לשאר החטופים. כוחות הביטחון הצליחו לחסום את דרכם של המחבלים בכניסה לתל אביב, בצומת הקנטרי-קלאב (כיום: מתחם סינמה סיטי גלילות). חלק מהמחבלים יצאו מהאוטובוס, והאחרים החלו לירות לכל עבר בתוכו ולאחר מכן פוצצו אותו על כל יושביו.

בפיגוע זה, מפיגועי הטרור הקשים שידעה מדינת ישראל, נהרגו שלושים וחמישה אזרחים ושוטרים, ועשרות נפצעו. יעקב היה אחד ההרוגים במקום. במהלך הקרב להשתלטות על המחבלים וחילוץ בני הערובה, בעת שהסתער לעבר האוטובוס, הוא נורה ונהרג.

שוטר מיוחד יעקב (צוציק) שגב נפל בקרב ביום ב' באדר ב' תשל"ח (11.3.1978), והוא בן עשרים ושש. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הניח אחריו הורים ושלוש אחיות.

על חלקו בקרב ובהצלת בני הערובה הוענק ליעקב אות המופת של משטרת ישראל.

המרצה של יעקב בקורס "שיטת המשפט האנגלי" בפקולטה למשפטים כתב למשפחה: "מכתבי זה מגיע אליכם ביום השבעה בנפול יעקב יקירכם ותלמיד יקר שלי. אין ניחומים בפי כי גדול הצער. לפני שלושה שבועות ישבנו יחדיו בקפטריה של הפקולטה. יענק'לה בא להתייעץ, האם כדאי לעשות דוקטורט באוניברסיטת לונדון... שאלתי: הרי אתה רק בראשית הדרך, מה פתאום אתה חושב על עתיד כה רחוק, הרי עוד חמש שנות לימודים לפניך לתואר הראשון? הוא הסביר. לא הבינותי. אחר כך התעניין במשרד עורכי דין המתאים להתמחות (בעוד חמש שנים) בביטוח ימי. חזרתי על שאלתי, הוא הסביר. לא הבינותי. רק כשבאה אותה שבת, כשבא פירוט נסיבות נפילתו, הבנתי. הוא פשוט, תמיד, 'רץ קדימה', בכל אשר פנה ועסק.

יום לאחר שנפל, מיהרתי למזכירות הפקולטה. כמה ימים לפני כן פורסמו תוצאות בוחן ביניים במקצוע הוראתי בו נבחן עם חבריו. רציתי לברר מה היה ציונו. הוא היה גאה! גם כאן – קדימה. שמחתי (שמחת עניים), שידע על התוצאה לפני שהלך. כשלעצמי אינני בא ללמד במוסד אוניברסיטאי אלא משום שלפעמים יש שם צעירים כמו יענק'לה, שיש להם עניין, שמבינים עניין. הוא היה נציג כיתתו, וַעַד של איש אחד, גם כאן – קדימה. כך נפגשנו לעיתים קרובות, ובמקום לעסוק בענייני ועד, סיפר על חייו – על הים, על העבודה, והוא עשה כך – כפי שרק אתם יודעים – בקלילות ובשובבות. אינני יודע כמה מחזורים של פעולות איבה צריכים להיות כדי להיווכח, בכל פעם מחדש, מהי דמותם האמיתית של 'שובבים': כאשר אף אחד לא רואה – הם לומדים יותר בשקדנות מאשר כל אחד אחר; כשאף אחד לא שומע – הם מתעניינים בדוקטורט בביטוח ימי בלונדון... רעיי, נא אמרו והגידו, העוד מחייך הוא שם יענק'לה? כי את חיוכו לא אשכח."

בעיזבונו של יעקב נמצא שיר נוסף שכתב: "נפשי הסוררת שוב מהתלת, צמאה אל שדות הציד הנצחיים. / יוצא שוב אל דרך לא דרך, עם אורות נמוכים, / חיוך עצוב של חוסר סיפוק, ותוגה מהבהבת בפנס השמאלי. / אל מכרות הפחם, עם זמר בודד, / אולי שם באופק אראה את האור, שבא והולך, / מתקרב ושוב מתרחק, עד מתי / אשוטט כך, יודע רק אל, / שוב מתי אסתכל בך, אינני / שואל, כשאגיע אולי אהיה./ ואם ירחיק ליבי לנדוד, פנס זוהר / היית לי, אך ליבי המשיך לדהור... / וכך זה נמשך... / ומודה על המוזה... / נשיקות קטנה / מי יודע מתי אשובה."

יעקב הונצח בשורה של אנדרטאות: ב"גן הבנים" בגני יהושע, תל אביב; באנדרטה לחללי אוניברסיטת תל אביב במערכות ישראל; באנדרטה לחללי אוטובוס הדמים שבצומת גלילות; בבית יד לבנים בתל אביב-יפו; בבית יד לבנים בחיפה; ב"בית איל" – מרכז ספורט, תרבות והנצחה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד; ובאנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל שבמתחם המכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש. כן הונצח באתר האינטרנט של חללי משטרת ישראל.